הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל באמצעות משרד האוצר אגף שוק ההון ביטוח וחסכון

פסק דין

לפניי ערעור לפי סעיף 102 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפיקוח"), על החלטת המפקח על הביטוח מיום 28.3.12, בה חויבה המערערת לשלם לגב' טובה אפק את פיצויי הפיטורין שנזקפו לזכותה, למרות שהמערערת כבר העבירה את פיצויי הפיטורין למעסיקתה של גב' אפק, חברת "חיי שרה בע"מ", אשר לאחר מכן הגיעה לפשיטת רגל.

העובדות הצריכות לעניין

גב' טובה אפק הייתה מבוטחת במערערת בפוליסה לביטוח מנהלים, כאשר בעלת הפוליסה, חברת "חיי שרה בע"מ", המנהלת בית אבות, הייתה מעסיקתה של המבוטחת בכל תקופת הפוליסה (להלן גם: "המעסיקה" או "החברה"). גב' אפק כיהנה כמנהלת בחברה, והייתה בעלת מניות, יחד עם בעלה, בשיעור של 42% מהון מניות החברה.

ביום 30.6.02 פוטרה גב' אפק מעבודתה כמנהלת בחברה, ועם פיטוריה הגישה למעסיקה דרישה לתשלום פיצויי הפיטורין. לאחר שדרישה זו לא נענתה, הגישה גב' אפק תביעה נגד המעסיקה בבית הדין לעבודה בחודש נובמבר 2002 (תיק עב 8671/02), והמעסיקה הגישה תביעה שכנגד בגין הפרת אמונים מצד גב' אפק. אציין כי על פי הנטען בהודעת הערעור, גב' אפק פוטרה לאחר שהתברר כי היא העניקה לעצמה הטבות שכר חריגות, מבלי לקבל עליהן את אישור הדירקטוריון והאסיפה הכללית.

ביום 17.12.02, פנתה למערערת חברת "בית אבות חיי שרה בע"מ" (ודוק: אין המדובר בחברה בעלת הפוליסה, חברת "חיי שרה בע"מ", אלא בחברה משפחתית נוספת הקשורה אליה), וביקשה שכספי הפיצויים שנזקפו אצלה בגין עבודתה של גב' אפק יוחזרו למעסיקה, היות והיא אינה זכאית לפיצויי הפיטורים; ולבקשה צירפה החברה טופס הצהרה וסעיף שיפוי, לפיו במקרה של דרישת כספי הפיצויים מהעובדת או מרשות כלשהי, תהיה החברה אחראית לתשלום מבחינה משפטית וכספית. עשרה ימים לאחר מכן העבירה המערערת את כספי הפיצויים למעסיקה, חברת "חיי שרה בע"מ".

ביום 13.2.08 ניתן פסק דינו של בית הדין לעבודה, בו נדחתה טענת המעסיקה בדבר הפרת אמונים של גב' אפק, תוך שביה"ד קיבל את גרסת גב' אפק, לפיה כל ההטבות ששולמו לה במסגרת עבודתה, שולמו לה בהסכמת כל בעלי המניות והדירקטורים. לפיכך נקבע, כי גב' אפק זכאית לפיצויי פיטורים וכי על המעסיקה לשלמם.

בעקבות פסק הדין פנתה גב' אפק למערערת בבקשה לפדות את הפוליסה, או אז השיבה לה המערערת כי הכספים הוחזרו זה מכבר למעסיקה, וכי עליה לפנות אל המעסיקה על מנת לקבלם.

עם קבלת תשובה זו הגישה גב' אפק למשיבה תלונה נגד המערערת, בגין כך שזו העבירה את הכספים למעסיקה למרות שלבקשת העברת הכספים לא צורפו המסמכים המתחייבים עפ"י החוק. כן קבלה על כך שהמערערת לא הודיעה לה על העברת הכספים למעסיקה.

החלטת המשיבה

לאחר שהמשיבה העבירה טיוטת החלטה למערערת וערכה שימוע, החליט המפקח על הביטוח ביום 28.3.12 כי על המערערת לשלם לגב' אפק את כספי הפיצויים שנצברו לטובתה בפוליסה, למרות שכבר העבירה את מלוא הכספים למעסיקה.

בגין החלטה זו מוגש הערעור שלפניי (להלן: "החלטת המשיבה").

להחלטה מספר נימוקים, כמפורט להלן:

עפ"י סעיף 26(א)(1) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"), הכספים שהופרשו לפיצויי פיטורין אינם ניתנים להעברה, אלא במקרה בו העובד חדל לעבוד בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים. המערערת שחררה את הכספים לידי המעסיקה בהסתמכות על כתב השיפוי בלבד, ולא הוצגו אסמכתאות מהן ניתן ללמוד שהיא נקטה בפעולות נוספות על מנת לוודא כי אכן מדובר בנסיבות שאינן מזכות את גב' אפק בפיצויי פיטורים, ואף לא יידעה את גב' אפק באשר לפנייתה של "בית אבות חיי שרה בע"מ" לקבלת הפיצויים. המערערת לא הייתה אמורה להסתמך על כתב השיפוי בלבד, ומשעה שעשתה כן, נטלה על עצמה את הסיכון שיתברר במועד מאוחר יותר כי מדובר בנסיבות שאינן מאפשרות את העברת פיצויי הפיטורים למעסיקה.

עוד נאמר בהחלטה, ששחרור הכספים על סמך הצהרת המעסיק בלבד מהווה הפרת חובת תום הלב, וחובות הזהירות והנאמנות.

כאמור בהחלטה, המסקנות האמורות עולות בקנה אחד עם ההנחיות שבסעיף 2 לחוזר גמל 2003/5, המחייבות את הקופה להודיע לעמית המבוטח על כוונתה להחזיר כספים למעביד, בתוך 60 יום בטרם תבוצע ההעברה. אומנם, הנחיות אלו נכנסו לתוקף לאחר המועד בו המערערת שחררה את הכספים, אך בהחלטה נטען כי גם באותו מועד הייתה מוטלת חובה על המערערת לנקוט במשנה זהירות בעת החזרת כספי פיצויים למעסיק.

עוד צוין בהחלטה כי נטל ההוכחה שהמבוטחת ידעה על שחרור הכספים בעת שאלו שולמו למעסיק מוטל על המערערת, כמו גם הנטל להראות שהיא אכן פוטרה בנסיבות שאינו מזכות אותה בפיצויים, והיא לא הרימה את הנטל.

המשיבה אף הפנתה לסעיף 15ג' לנספח 677 להסכם הפוליסה, בו נקבע כי המערערת תעביר את בעלות הפוליסה למבוטח לבקשתו, רק לאחר שתקבל הוראה בכתב מבעל הפוליסה. מסעיף זה למדה המשיבה, כי אם במקרה זה נדרשת הסכמת המעסיקה בכתב, הרי שגם במקרה ההפוך בו שחרור הכספים מתבקש ע"י המעסיקה, נדרשת המערערת לקיים בדיקות ובירורים מספקים בטרם תיענה לבקשתו.

ההחלטה מתייחסת אף לכך כי החברה המעסיקה, המופיעה כבעלת הפוליסה, היא "חיי שרה בע"מ", ושם זה אינו זהה לשם החברה החתומה על טופס הבקשה לשחרור הכספים ועל כתב השיפוי – "בית אבות חיי שרה בע"מ". מאחר שאין מדובר באותה אישיות משפטית, יש בכך כדי להצביע על התנהלות לקויה של המערערת בנוגע לשחרור הכספים.

עוד צוין בהחלטה כי טענת המערערת שרק בשנת 2008 נודע לה על התביעה שניהלה הפונה כנגד המעסיקה, אינה מתקבלת. זאת, לאור העולה מתיק בית הדין לעבודה, כי ניתן צו עיקול זמני על כספי הפיצויים בשנת 2003, והמערערת אף הגישה בקשה לבית הדין להסיר את העיקול שהוטל.